אני מתחילה ללמד מדעים כיתות ז'-ח' בית ספר 8 שנתי. את החומר שאני צריכה ללמד אף אחד לא
העביר לי, המורה שיצאה לחופשת לידה זה הדבר האחרון שעניין אותה להסביר לי או להעביר לי איך
היא מלמדת היא נחמדה מאוד אבל בזה זה נגמר. אני אמורה להכין את תלמידי ח' למיצב במדעים,
ראיתי פעם מיצב כזה ? ממש לא. יש לבית ספר מדריכה פדגוגית של משרד החינוך איתה אני
נפגשת אחת לחודש/חודשיים, היא דואגת להעביר לי חומרים פחות או יותר.
את החומר אני יושבת ולומדת בלילות, מסכמת , אני מוצאת אותו מעניין. אבל מעניין לי הוא לאו
דווקא מעניין לתלמידים.
ההתחלה זוועתית, אני באמת לא יודעת מה אני עושה. מולי חבורת תלמידים שהם הבוגרים של בית
ספר, בטוחים מאוד בעצמם בטוחים במה שאסור למורה לעשות אוהבים מאוד את המורה שלהם
למדעים ומולם מישהי שלא יודעת מה היא עושה. הם אכלו אותי בלי מלח. מצאתי את עצמי צועקת
בכיתה כדי לנסות להשתיק אותם , פולטת אמירות כמו "שתוק" שאסור בתכלית האיסור להגיד
במיוחד בבית ספר בו הייתי. ילדי שמנת עם הורים מלחיצים. המורים הקבועים או הוותיקים לא ספרו
אותי או עזרו חיכו לי בפינה שאפול, או היו אדישים למצבי. בית הספר עצמו היה בבלגאן והתמודד
עם הרבה בעיות משמעת וסיטואציות מורכבות ביותר שבסופן מנהלת בית הספר התפטרה.
נכנסתי לתוך מקום שלא הבנתי את המהות שלו ומה נפל עלי. היחידה שהחזיקה אותי הייתה אותה
מדריכה פדגוגית שאמרה לי שיש לי אור בעיניים. שאני מתארת סיטואציות מאוד בעייתיות אבל זה
לא מכבה אותי ועודדה אותי להמשיך.
אני עצמי עשיתי כל טעות אפשרית, הייתי עצבנית וצועקת בכיתה היו לי פליטות פה לא במקום
ניסיתי להעביר רעיונות חינוכיים או אפילו רוחניים שהאמנתי בהם אבל נו באמת.
בסוף אותה שנה לא קיבלתי הצעה להישאר בבית ספר החלטתי לחפש בית ספר אחר, משהו באמת
תפס אותי ורציתי להישאר. התקבלתי לבית ספר שבו דרשו ממני לעשות תעודת הוראה אלו היו
הכללים. קיבלתי 4 כיתות כולל הגשה לבגרות. נכנסתי לבית ספר מורכב ביותר. כפר נוער כשבית
ספר מורכב מילדי פנימייה וילדי חוץ מקומיים. קיבלתי קבוצות שהקבצה ג' בחטיבת הביניים היא יותר
הקבצה ז' מבחינת רמת למידה. תלמידים שלפעמים מגיעים ולפעמים לא. כל יום מישהו אחר. ולכל
אחד סיפור לא פשוט שהוא היא סוחב או סוחבת על גבם.
ושוב עשיתי פשלות לא הצלחתי להתמודד עם הכיתה ליצור אווירת למידה, לא הייתה לי מיומנות של
החזקת כיתה. ואני מתחילה להביא את זה לטיפולים אצל המדריכה שלי, ואני עובדת ומפתחת את
היכולת שלי להיות מורה. להחזיק כיתה, להקשיב להוביל עדיין עושה מלא טעויות ועדיין מרגישה
חסרת בטחון.
המצב הזה שאני המורה אחת מול 2 או יותר תלמידים הוא לא ברור מאליו עבורי. צריך יכולת
וכריזמה ובעיקר הרבה חכמה כדי לדעת איך לנהל כיתה. אבל זו לא יכולת שנולדים איתה. אולי יש
כאלה שכן אבל הם מעטים. הדרך שבה יתייחס מורה בתחילת דרכו להתנסויות שלו תקבע הרבה
דברים בעתיד.
אני לא אכנס לכל הפרטים וכל ההתנסויות שעברתי אבל הבנתי דבר אחד מהותי, שקשה מאוד
להעביר אשמה או כעס אל התלמידים. הם תמיד יהיו צודקים. למה ? כי אם תלמיד מערער משהו
בתוכי הוא לחץ על כפתור או נקודה כואבת שנמצאת בתוכי כל עוד לא אפתור עם עצמי את העניין
הזה הוא יחזור לי בצורות שונות ומשונות וישפיע עלי ועל ההוראה שלי.
מפה והלאה זה השביל שלי. תמיד לבדוק עם עצמי. יכול שתלמיד ילחץ לי על נקודה כואבת, יכול
להיות שמורה ילחץ או מנהלת או מנהל או כל אחד אחר התפקיד שלי לבדוק מהי הנקודה הזו
לשחרר אותה. זה נכון לבית ספר זה נכון בחיים בכלל.
יש משהו בהוראה שהכל חשוף הכל בחוץ , תמיד ימצא התלמיד שיקרא "המלך הוא ערום" מה
שפחות קורה בעולם המבוגרים, קשה מאוד לסגור בתוך תיבה את מה שמבעבע זה תמיד נוזל ויוצא.
לכן עבודה עם עצמך היא must בעיני. מה שלא אטפל בו היום יופיע מעבר לפינה. שוב זה לא
שבחיים הרגילים זה לא ככה. זה המצב אצל כולם, בהוראה זה מעט יותר מהיר מעט יותר חשוף, לא
ניתן להסתיר כלום. כדי להיות מורה טוב כדאי שתטפל בעצמך, שתדע להתמודד עם מה שהחיים
מזמנים בבית ספר ובכלל.
זה לא אומר שכל המורים הטובים באמת עושים עבודה פנימית ומעמיקים, רחוק מכך עד לא קיים. יש
לא מעט מורים שמוצאים את דרכם במערכת, שהגיעו עם עמידות גבוהה, עם כריזמה כלשהי, עם
יכולת לעקוף או להתעלם מקשיים שצצים מולם, עם יכולת מנהיגות, ככה זה בכל מקום. זה לא עושה
אותם פחות טובים פחות משמעותיים הם מביאים איתם משהו משלהם .