למה חינוך כיתה ?

אני אוהבת להיות מחנכת, זה מאוד ממלא אותי. לצערי אני נפגשת עם התלמידים שלי מעט יחסית, אני זכאית ממשרד החינוך לשעה אחת פרונטלית בכיתה.

אבל עדיין גם בתוך המגבלה המאוד לא הגיונית הזו אני מרגישה שזה תפקיד משמעותי. אני אוהבת בחינוך את הראייה הכוללת של תלמיד המכלול ולא רק בערוץ ספציפי אחד. אני אוהבת להיות כתובת לתלמידים, להורים שלהם, למורים המקצועיים, אני אוהבת לחבר בין הדברים וליצור משהו הרמוני עד כמה שניתן.

אני אוהבת להקשיב להם, לתלונות ולחוויות. אני אוהבת לאתגר אותם, אני אוהבת את הדיונים בכיתה על כל נושא. לפעמים אני נכנסת לכיתה עם כוונה מסוימת ואנחנו נסחפים בכלל לכיוון אחר.

אין נושא מבחינתי שלא יכול לעלות על השולחן. יש לי כיתה מאוד דעתנית ואני אוהבת לאתגר אותם ולתת להם נקודות מבט רחבות, להעלות את כל האפשרויות הקיימות סביב כל נושא, תמיד לתת "קונטרה" תוך שאני משתדלת לא לחוות דעה מלבד האמירה שגם זה קיים וזה מותר.

איפה ? סביב הנושא של הצבא למשל. יש כאלה שפחות רוצים להתגייס יש כאלה שיותר, שניהם לגיטימיים.

דיברנו על הלומי קרב אחרי המקרה של איציק סעידיאן- לא היו פה דעות שונות אבל היו שיתופים כנים של תלמידים על ההורים שלהם וחברים של ההורים שחווים פוסט טראומה. זה נושא שחשוב בעיני בחברה הישראלית. דיברנו על המחויבות של המדינה אליהם ומה הם חווים בפועל.

דיברנו כמובן - על האונס באילת, על איה נאפה, על התחושות שלהם. זה היה מעניין לשמוע על ההבדל בין הבנים לבנות, והיה חשוב לי לאפשר את זה. יש לא אחת שהבנים מדברים על האחריות של הבנות בסיטואציות הללו. והבנות מצידן דיברו על הגישה הפטרונית ולעתים הלא הגיונית של הבנים באותן סיטואציות.

היה לנו פרויקט התרמה שהקמנו כשכבה וכל כיתה הייתה צריכה להתגייס ולהכין משהו, הכיתה שלנו התקשתה להתגייס. דיברנו גם על זה. האם חובה להשתתף ? מותר להגיד שלא בא לי לתרום. זה היה חלק מהדיון. בסוף הכיתה המהממת הזו בחרה להשתתף וכשהם עשו את זה הם היו כל כך מוצלחים שאי אפשר לתאר.

דרך אגב אחרי המקרה הזה הייתי מוטרדת מכך שהם לא מתגייסים וגיליתי עד כמה הם השתקפות שלי, שגם לי לפעמים קשה להתגייס למשהו אבל כשאני כבר בוחרת לעשות אותו אני עושה אותו על הצד הטוב ביותר. כך ששוב ושוב כשמשהו מטריד אותי אני רואה כמה הוא משקף את מה שקורה בתוכי.

דיברנו על הקורונה, על חיסונים ועוד ועוד.... וכמובן יש את הטיולים השנתיים, שם אני אוהבת לזרוק אותם לתוך תהליכים אישיים עם שאלות כמו : על מה אצלך היית מוותר כיום ? היו פה שיתופים מכל הסוגים חלקם מתחמקים חלקם מרגשים : היו כאלה שכאב להם משהו פיזי והם רצו להיפטר ממנו, היו שדיברו על תכונות כמו שיפוטיות, על הרצון להשתחרר ממה חושבים עלי, או הרצון להשתחרר מהלחץ הלימודי.

אני ממש אוהבת את התהליכים האלה כי זה לא שלכל דבר יש פתרונות אבל להעלות על פני השטח זה כבר חצי מהדרך בשבילי. ואז היה את המעגל של מה הייתי רוצה לקבל ממישהו אחר בקבוצה, זה היה כיף משחרר ,מפרגן ומקרב.

לא לכולם זה קל אבל כל אחד והיכולת שלו. אני אוהבת לתת להם לטעום מהכל.

ואני גם אוהבת את הקשר עם ההורים , ואת זה שאני כל הזמן מעדכנת ומיידעת אותם כדי שירגישו שהם נמצאים באיזשהו מקום שמאפשר גם להם לראות את התמונה.

כשיש חוסר וודאות אני מבינה אותם ומשתדלת ככל האפשר לתת להם נתונים שירגיעו.

אני מסכמת להם כל שבוע עם החוויות שלו ואותו הדבר עם ההורים. גיליתי שחשוב לשתף את ההורים במה שקורה כי באופן טבעי לא כל התלמידים משתפים בבית. אני משתפת בעובדות ולא בתחושות . ההורים והילדים כבר בונים את מה שהם צריכים מזה. דברים שאני משתפת : חוויות שעברנו השבוע , מפגשים, מה הולך להיות בשבוע הבא, מבחנים, עבודות. לפעמים כשהורה שומע שיש דד ליין הוא יגש לילד שלו וישאל אם הגיש.

אני נגישה להורים ולתלמידים באופן תמידי זה לא מפריע לי ולא גוזל ממני אנרגיה אני באמת אוהבת את זה. אוהבת לחשוב יחד איתם ולעזור איפה שאפשר.

ההוא שלא מסתדר עם המורה לדיפלומטיה, ההיא ששוקלת אם לרדת הקבצה במתמטיקה. הכל בשיתוף והתייעצות. כמובן שגם המורים המקצועיים במשוואה. אני פשוט נהנית מזה.

מה הייתי משנה ?

עוד שעות, לבניה של תהליך עוד יותר עמוק ומשמעותי, לבניית קבוצה וחוויות משותפות, תחושת שייכות, ואתגרים משותפים. מפגשים שבועיים של שעתיים שלוש לפחות , שאפשר לצאת החוצה מגבולות הכיתה, לדבר , ליצור דברים ביחד, לתרום לקהילה.

כי בכל זאת אם יש חינוך והמשמעות שלו כל כך גדולה למה לא לתת עוד שעות ולהוריד קצת משאר המקצועות. אז ילמדו נושא אחד פחות.

<< יש כזה דבר מורה וותיק ?