התלמיד שצריך עזרה

בין ראש השנה ליום כיפור כשאני בירושלים הראש בעננים מצליחה לשחרר לרגע ולהרגיש את האהבה של אלוהים.

אני מקבלת מייל :

"שלום הדס

התלמיד ..... (תלמיד חנ"מ) למד עד כה בכיתה קטנה, רק השנה הוא התחיל ללמוד בכיתה רגילה ויש לו הרבה קשיים.

ל.... בנינו מערכת פרטניות קבועות בכל המקצועות.

מבקשת להוסיף לו פרטני קבוע איתך במתמטיקה. בשעה זו ..... יגיע קבוע כל שבוע, אך את יכולה להוסיף אליה תלמידים נוספים שלומדים איתך- עד 4-5 תלמידים.

האופציות האפשריות הן:

ימי ראשון שעה רביעית

ימי חמישי שעה רביעית.

מחכה לתשובתך על מנת להכניס שעה זו קבוע במשוב ל......"

המייל הזה מרגיז אותי ואני לא יודעת לשים את האצבע על למה. אני מתעלמת ואומרת לעצמי כשאחזור ויהיה זמן אתעסק בזה. בדרך חזרה מירושלים אני מבררת דבר או שניים על הזכויות שלי, מבינה שאני לא לגמרי מחויבת למה שכתוב במייל.

ואז אחרי יום כיפור יום לימודים רגיל , והיא ניגשת אלי הרכזת הפדגוגית בנושא. ואני מסרבת לה, כן מסרבת לה. ומתפתח בינינו דין ודברים לא נעים. אני עומדת על שלי והיא לא כל כך מצליחה להבין למה והאמת גם אני לא ואני מנסה להסביר לעצמי שוב ושוב על מה ולמה. אבל זה משהו מבפנים.

• אופן הפניה הרשמי הלא נעים הקר.

• יש בי תחושה עמומה שקשה להסביר ולשים על השולחן של מחטף עד כדי ניצול. כפי שהיא כתבה במייל התלמיד הוא תלמיד חינוך מיוחד. לתלמידים הללו קיים תקציב משל עצמם שמשרד החינוך מעביר לבית ספר. ואז מי שמלמד אותם מקבל על זה שעות או כסף או אני לא יודעת מה. וברור לי שזו לא אני. מה שאמור לקרות פה באמת זה שמורה לחינוך מיוחד או הכשרה לחינוך מיוחד תיקח את אותו תלמיד מעבר לשעות הלימוד הרגילות בכיתה ותלמד אותו פעם פעמיים בשבוע, ותקבל על זה גמול של חינוך מיוחד.

• השעה הקבועה במערכת. המערכת שלי מאוד דינאמית ומשתנה משבוע לשבוע בהתאם לעבודות ולמבחנים שיש. כל שבוע תלמידים אחרים מבקשים פרטני. אני עמוסה מאוד, מתחילת השנה. אני מחזיקה 4 קבוצות כולן מאוד תובעניות ומקבלת הרבה בקשות לפרטני.

• באופן כללי אני לא תמיד תומכת בפרטני, אני מאפשרת הרבה זמן תרגול בכיתה אני מאפשרת לשאול שאלות, יכולה לגשת באופן אישי, חשוב לי שזו לא תהפוך להיות שיטה- "אני מתקשה ללמוד בכיתה אני אפתור הכל בפרטני". נכון שיש תלמידים שמתקשים ללמוד בכיתה הגדולה אבל אין לי דרך להלחם בזה. אני רואה אותם משתדלת לגשת אליהם. אבל בסוף בסוף אני פוגשת 110 תלמידים בשבוע אין סיכוי שאצליח לתת לכל אחד מהם פרטני.

וככה בתוך חילופי הדברים ביני לבינה היא זורקת לי עוד כמה משפטים :

• "את ביקשת ללמד מתמטיקה, אז חייבת להיות שעה קבועה במערכת למתמטיקה" – זה לא נכון. מתמטיקה היא פחות מרבע מהמשרה שלי, יש לי 4 שעות פרטניות לכן אחת לא אמורה להיות קבועה למתמטיקה.

• "צריך לעזור למי שבאמת זקוק", מתוך רמיזה לכך שתלמידי הנדסת תכנה הם חזקים ולכן הם לא צריכים פרטני.

ומכיוון שעדיין לא הסכמתי היא חתמה את השיחה ב"טוב אני שמה לך את השעה הזו". לא היה לי עוד מה לומר.

השיחה איתה הבהירה לי שאין לה כל עניין להסתכל באופן רחב על התמונה, על מה אני באמת מלמדת על מה אני באמת עושה. יש לה אג'נדה שהיא ממש לא שלי ואפילו להפך. עדיין הרגשתי אשמה כמה קל להפעיל אצלי אשמה. מה אני לא רוצה לעזור לילד שמתקשה ? מה אני חסרת לב ? והגעתי למסקנה שמותר להגיד לא מבלי להרגיש אשמה. מותר לבחור למי ומתי אני עוזרת. מותר לי שתהיה לי אג'נדה אחרת, פשוט מותר לי.

- היה לי קשה לומר לא ולא להרגיש אשמה אפילו שזה ילד שבאמת זקוק לזה. אבל למערכת יש פתרונות והיא צריכה להשתמש בהם. כששאלתי אותה על תקציב חינוך מיוחד שהילד זכאי לו, היא אמרה שהוא מקבל גם משם, אבל זו לא האמת. לאן התקציב באמת הולך אני לא יודעת.

- האג'נדה שהוא זקוק יותר כי הוא תלמיד חנ"מ מאשר תלמידים רגילים היא נכונה בחלקה. התלמידים הללו זכאים לעזרה ממשרד החינוך הם צריכים בהחלט לקבל אותה, אבל התלמידים האחרים מה איתם ? הם לא זקוקים לעזרה? זו אחת ההתנגדויות הכי גדולות שהיו לי בבית ספר הקודם שלי, שהיה חציו פנימיה חציו ילדים מהסביבה. ילדי הפנימיה קיבלו תמיד יותר מתלמידים חיצוניים. אנחנו האלוהים מחליטים מי זקוק יותר ומי פחות. אני לא מתחברת לאפליה המתקנת הזו. למדתי שלכל אחד יש את התהליך שלו הקשיים שלו. כל אחד זקוק למשהו לא תמיד אצליח לתת הכל אבל אעשה תמיד את הטוב ביותר שלי. גם מול אותו תלמיד אני אעשה ואתן את הטוב ביותר שלי. והוא גם יצליח לטפס עם הזמן. ראיתי תלמידים עם קשיים גדולים משלו, כן הוא צריך זמן להתרגל, כן יקח לו יותר זמן אבל הוא יצלח את האתגר, הוא יכול, זה כמובן גם תלוי בו. אפשר לתת לו עוד עזרה ? בהחלט כדאי. הוא רוצה לבוא לפרטני אלי מדי פעם ? בהחלט פתוח עבורו בשמחה.

יכול להיות שעם שיח נכון יכולנו לפתור את העניין ולהגיע לפתרון טוב לכולם. אבל זה לא קרה. גם לגישה יש השפעה ותוצאה.

סיפרתי למישהי שאני ממש סומכת עליה ואין לי אלא להעביר את דבריה כלשונם.

- בבקשות מסוג זה נכון יותר לפנות פנים מול פנים. אם בכל זאת פונים במייל, אז משתפים בבעיה קיימת ומבקשים להתייעץ לגבי מציאת פתרון, ורק בסוף-בסוף, אם אין ברירה, באים בדרישה. אם התהליך נעשה נכון, ישנו אף סיכוי גבוה שתסכימי להיענות לבקשה, גם אם היא לא הגיונית. - אבל... לא כך מתנהלים הדברים במערכות מסוג זה (אין הכוונה בהכרח למערכת החינוך). אולי גם לך יצא להכיר את זה, אבל בעולם ההנדסה קיימת "תרבות עבודה". כבר ציינתי את זה באחת ההתכתבויות שלנו. מי שלא הגיע משם, לא מבין בכלל "מה הבעיה", אבל ישנה דרך לפנות לאנשים ויש אפילו דרך לגרום להם לעשות דברים, גם אם הם לא הכי רוצים. - מדברים פנים מול פנים, מתייעצים, משתפים מבקשים. מיילים נועדו רק לתיאומים, קביעת פגישות והעברת חומר. - התנהלות גרועה מסוג זה מביאה אנשים לעסוק בפרטים ובחישובים, "מגיע/לא מגיע" במקום לשתף פעולה ולמצוא פתרונות - חשוב לדבר על הדברים האלה. מצד אחד חשוב שמורים יהיו מודעים ליחס שהם מקבלים. רובם גדלים בעולם החינוך ולא מכירים משהו אחר, לכן נראה להם הגיוני לקבל מייל כזה. מצד שני חשוב להראות שלפעמים הפתרונות הם פשוטים - גישה אחרת יכולה לחולל פלאים, להביא לשיתוף פעולה, לפתרונות יצירתיים, וכל זה עובר כמובן לתלמידים. יודעים לדבר יפה על שיתוף פעולה ועל עבודת צוות, אבל לא יודעים לעשות את זה, אז איך רוצים שהתלמידים ילמדו לעשות את זה?